איזה אסוציאציות מעוררת בכם המילה "מצרים"? בוודאי חשבת מיד על הפירמידות בגיזה, גמלים, פרעונים, מומיות וחול חם. הידעתם שפורט סעיד ממוקמת בחלק הצפון-מזרחי של מצרים, בסמוך אליו מתחילה תעלת סואץ? כאשר מתכננים לבקר במצרים, שבה נמצא אתר נופש מפורסם כמו שארם א-שייח, והורגאדה הפופולרית לא פחות, כדאי בהחלט לראות את המראה המוזר הזה.
תעלת סואץ, שתצלום שלה צריך להיות באלבום של כל תייר שמכבד את עצמו שביקר במצרים, נמתח ישר כחץ, סרט כחול, מתחיל מפורט סעיד וכלה במפרץ סואץ, שנמצאת בין חופי אפריקה לחצי האי סיני. במילים אחרות, ערוץ זה מהווה נתיב ישיר מהאדום לים התיכון ומשמש כגבול המקובל בין אפריקה לאסיה. אורכו 168 ק מ (כולל תעלות גישה לערוץ הראשי שלו), הרוחב במקומות מסוימים מגיע ל-169 מטרים, והעומק מאפשר לאניות בעלות טיוטה של יותר מ-16 מטרים לעבור בין גדותיו מבלי לדאוג לרדידות אפשרית.
מסקרן שהרעיון לחפור במשלוחהתעלה מגדות הנילוס לים האדום עלתה בראשם של המצרים הקדמונים לפני למעלה מ-32 אלפי שנים, אפילו כשהפרעונים סטי הראשון ורעמסס השני שלטו. חלק מהערוץ הישן שנותר היה שימושי לאספקת מים מתוקים לאתר הבנייה - אנחנו מדברים על עורק המים המתוקים של איסמעיליה.
בערך 500 לפני הספירה דריוש, אז מלך פרס, חיבר מחדש את הים האדום והים התיכון לאחר שכבש את מצרים. יש סיבה להאמין שתעלת סואץ של אותה תקופה אפשרה לשתי סירות להפליג זו לצד זו.
ואז הגיע תור האירופים. בסוף המאה ה- XV. הרעיון של תעלה חדשה רדף סוחרים רבים, במיוחד סוחרים ונציאנים. הסיבה לכך היא היתרונות של סחר עם הודו. תבלינים הודיים הביאו רווח ניכר, אולם באותה תקופה היו רק שתי דרכים להעביר אותם לאירופה. הנתיב הראשון, הימי, כלל מסע ארוך סביב החלק הדרומי של יבשת אפריקה, והשני, הנתיב היבשתי, כלל הובלת סחורות על פני החולות מהים האדום לחוף הים התיכון. שתי השיטות היו מאוד לא נוחות. במשך כמה מאות שנים הם אספו כוח ולבסוף החליטו לפעול.
לא ידוע מה היה יותר, רהיטות, כישרון דיפלומטיה או חוכמה יזמית, עזרו לצרפתי F. Lessps לשכנע את ממשלת מצרים לתת "אור ירוק" לפרויקט גרנדיוזי חדש. הפרויקט ארך יותר מעשר שנים. יתרה מכך, הרוב המכריע של המצרים הניפו מרים ואתים - מדי חודש גייסה הממשלה לעבודות בנייהשישים אלף איש. מדינות אירופה מימנו את העבודות הללו, וכמובן שגם הן עמדו לקבל את רוב ההכנסות מהערוץ.
תעלת סואץ נפתחה לניווט בנובמבר 1869. לאירוע חגיגי זה הגיעו לפורט סעיד 48 ספינות עם 6,000 נוסעים. חלפו מספר שנים, במצרים החלו בעיות כלכליות, ואנגליה וצרפת החליטו לנצל את ההזדמנות הזו: הן קנו 15% מההכנסה משימוש בתעלה ממצרים. הרווח של המצרים מספינות שעברו בתעלת סואץ הצטמצם לאפס. קלון כזה, כמובן, לא יכול היה להימשך זמן רב. ב-1956 החזירה ממשלת מצרים את התעלה לבעלות המדינה, מה שהכעיס מאוד את הצרפתים והבריטים. ובכל זאת, דבר כזה נעלם! הם לא רצו לקבל את ההחלטה הזו והחלו בתוקפנות צבאית נגד המצרים, כולל ישראל על נאמנות.
הסכסוך הבינלאומי הזה נמשך מסתיו 1965 עד מרץ 1967. הודות לנחישותם של אזרחיה ותמיכת ברית המועצות, מצרים עדיין הצליחה להגן על האינטרסים שלה, ולאחר שבוצעה עבודה לשיפור נוסף, החל משנת 1981, תעלת סואץ שוב החלה לפעול ודרכה החלו לעבור ספינות, שהטיוח שלה הגיע ל-16 מטרים.
