ב-30 באוקטובר 2017 תיפתח במוסקבה אנדרטה המוקדשת לקורבנות הדיכוי. מחבר הפרויקט הוא ג'ורג' פרנגוליאן. האנדרטה מותקנת בשדרות סחרוב. "חומה של צער" הוא שמה של האנדרטה.
סיפור רקע
בשנת 1961, בקונגרס המפלגה הבא, העלה ניקיטה חרושצ'וב את סוגיית ההפרכה של פולחן האישיות של סטלין. ואז, לראשונה, נשקל הרעיון של יצירת אנדרטה לקורבנות הדיכוי. אבל העניין לא התקדם מעבר לדבר. יתרה מכך, חרושצ'וב הציע לחלוק כבוד לזכרם של "לניניסטים נאמנים" - חברי מפלגה שנורו במהלך שנות הסטליניזם. כאשר הסתיים עידן ההפשרה כביכול, הרעיון של יצירת אנדרטה נשכח לחלוטין. הם זכרו אותה בסוף שנות השמונים.
"אבן סולובקי" ואנדרטאות אחרות
בשנות הפרסטרויקה, הנושא של קורבנות הדיכוי הפך לדיון רב. הגיע הזמן המתאים ביותר להתקנת האנדרטה. האנדרטה, שנפתחה על לוביאנקה, נקראת "אבן סולובקי". הוא עשוי מגרניט שהובא משטח המחנה לשעבר. הפתיחה החגיגית התקיימה ב-30 באוקטובר 1990. איפה בשנות ה-30בוצעו הוצאות להורג המוניות, ולאחר מכן הותקנו קומפוזיציות פיסוליות, קירות זיכרון, קפלות, לוחות זיכרון. אחד מהם - "מסכת צער" - נמצא במגדאן. שלט זיכרון עם הכיתוב "כתובת אחרונה" הותקן בערים רבות ברוסיה.
הכנה ל"חומה של צער"
מאז תחילת שנות התשעים נפתחו בארץ אנדרטאות רבות. למה יש צורך ליצור עוד אחד? העובדה היא שבמדינות רבות שהיו חלק מברית המועצות, היו מונומנטים המוקדשים לקורבנות הדיכוי הסטליניסטי במשך כמה עשורים. במוסקבה, רק אבן היסוד. מבחינת גודל והרכב, אנדרטה זו אינה מעידה על הטרגדיה והאבל שנאלצו לסבול אלפי משפחות סובייטיות.
נושא התקנת "חומת הצער" הועלה לא פעם על ידי ולדימיר פדוטוב, יו"ר המועצה לפיתוח החברה וזכויות האדם. באוקטובר 2014 הוצגה לנשיא רוסיה טיוטה של האנדרטה. בסוף דצמבר הושגה הסכמה על מיקום האנדרטה.
תחרות
בכל הנוגע ליצירת אנדרטה כזו, מחבר הפרויקט העתידי נבחר למספר חודשים. התחרות החלה בפברואר 2015. רק אחד ממשתתפיה היה אמור להפוך למחבר האנדרטה. ההנחה הייתה שניתן להשתמש בפרויקטים מסוימים בערים אחרות ברוסיה.
בסך הכל, חבר השופטים של התחרות שקל יותר משלוש מאות אפשרויות. לבחירהפרויקט מתאים ארגן תערוכה שנמשכה כחודש. ג'ורג' פרנגוליאן הפך למנצח. האנדרטה לזכר קורבנות הדיכוי הייתה יכולה להיקרא אחרת. "חומה של צער" הוא שמה של האנדרטה שיצר פרנגוליאן. את המקום השני בתחרות תפס סרגיי מוראטוב עם פרויקט פריזמה. שלישית - אלנה בוצ'רובה ("גורלות קרועים").
האנדרטה תוקם בצומת רחוב סאדובו-ספאסקאיה ושדרות סחרוב. "חומת הצער", לטענת חברי המושבעים, מתאימה ברובה לרוח תקופת סטלין הקודרת, בנוסף, יש לה שם רחב מאוד, המובן מאליו. הקמת האנדרטה מתבצעת לא רק על חשבון המדינה, אלא גם על חשבון תרומות הציבור.
תיאור אנדרטת "חומת הצער" במוסקבה
האנדרטה הזו מרשימה למדי בגודלה. עד הפתיחה הוא יאוחסן בגינה ציבורית בצמוד לשדרות סחרוב. גובה האנדרטה הוא 6 מטרים. אורך 35 מטר. 80 טונות של ברונזה שימשו ביצירת "חומה של צער". האנדרטה היא תבליט דו-צדדי המתאר דמויות אנושיות. התמונות הן שטוחות ותלת מימדיות.
בתמונה של "חומה של צער", המוצגת למעלה, ניתן לראות דמויות אנושיות. יש כאן כשש מאות מהם. על הקיר הכבד, שהרכבו מבוסס על משחק בנפחים, יש פערים גדולים למדי בצורת צללית אנושית. אתה יכול לעבור דרכם. זהו סוג של תפיסה אמנותית של הפסל: לאנשים מודרניים יש הזדמנותלהרגיש את עצמך במקום הקורבנות של מערכת כל יכולה וחסרת רחמים.
חומת הצער במוסקבה היא לא רק אנדרטה. זוהי אזהרה שתאפשר לדורות הבאים להבין את ההשלכות העצובות של הסמכותיות, את שבריריותם של חיי אדם. אולי קומפוזיציה פיסולית כזו תגן על נציגי דור העתיד מלחזור על טעויות העבר. רק מילה אחת חקוקה על "חומה של צער". אבל המילה הזו קיימת כאן ב-22 שפות. "זכור" נחרט שוב ושוב לאורך שולי הקיר.
"חומה של צער" ממוקם בכיכר, שממוסגרת באבני גרניט. בחזית התבליט ישנם מספר זרקורים המורכבים על עמודי גרניט. הדרך לאנדרטה מרוצפת באבנים. זהו חומר בנייה יוצא דופן. הדרך אל "חומת הצער" סלולה באבנים שהובאו ממחנות, ממקומות של הוצאות להורג המוניות, וכן מהתנחלויות שתושביהן הועברו לגירוש כפוי: אירקוטסק, אוכטה, וורקוטה, שטח חברובסק, בשקיריה ואזורים נוספים ברוסיה.
ליד האנדרטה נמצא בניין סוגאז. לטענת הפסל, בניין זה מסמל כוח ואיטיות. בדרך כלשהי, זה חלק מהאנדרטה. היא יוצרת רקע הולם ועגום לקיר המסמל עשרות אלפי קורבנות אנושיים.
רקע היסטורי
על כמה אנשים מתו במהלך שנות הדיכוי, אפילו היום אין מידע מדויק. מעצרים המוניים החלו בסוף שנות ה-20 והסתיימו רק לאחר מותו של סטלין. הכי מפחידהייתה התקופה 1937-1938. אז כ-30 אלף איש נידונו למוות.
קורבנות הדיכוי כוללים לא רק את אלה שהורשעו לפי מאמר פוליטי ונידון למוות. נשים, בעלים, קרובי משפחה של העצורים נשלחו למחנות. ילדים מתחת לגיל 15 היו אמורים להתאכסן בערים רחוקות ממוסקבה, לנינגרד, מינסק, קייב, טיפליס.
